אני ועודד נפלנו מהגדר. הייתי בטוחה שזה הסוף. "עודד!" אמרתי,"רק שתדע שאם זה הסוף, אני לפחות אמות איתך ו...." לא הספקתי לסיים את המשפט, וכבר שרק עודד שלוש שריקות: שתיים קצרות ואחת ארוכה. בין רגע נפל חבל ארוך מהשמיים, ואני ועודד אחזנו בו. לפתע עלינו למעלה ואני הבנתי מיד: משהו מושך אותנו!
כשעברנו את הגדר בעזרת מי שמשך אותנו, ראינו ילדה קטנה, יפה מאוד, והיא נראתה ידידותית.
היה לה שער חום ארוך, עיינים חומות ובגדים חומים. אפשר לומר שהיא כולה חומה. מיד היא התחילה לדבר:"הי עודדי! ומי הנערה החמודה שאיתך?" אני הסמקתי כולי. "זאת," אמר, "מריאנה. מריאנה, זאת הדסה. אני יודע שתתחברו."
היה לה שער חום ארוך, עיינים חומות ובגדים חומים. אפשר לומר שהיא כולה חומה. מיד היא התחילה לדבר:"הי עודדי! ומי הנערה החמודה שאיתך?" אני הסמקתי כולי. "זאת," אמר, "מריאנה. מריאנה, זאת הדסה. אני יודע שתתחברו."
והוא צדק, כמובן. היו לנו המון דברים משותפים. אני חיבבתי אותה בגלל שהיא מקסימה ומצחיקה, הרפתקאנית וחכמה. "אוקי," אמרה, "אנחנו צריכים פרטים. מריאנה, תספרי לנו את כל מה שאת יודעת על... אה..... מה אנחנו מחפשים עודדי?" "אנחנו מחפשים את אמא של מריאנה" ענה עודד לשאלתה של הדסה. "אה. בסדר." אמרה. "תספרי לי את כל מה שאת יודעת על אמא שלך."
"בסדר," אמרתי, "בוא נראה. היא גרה ברחוב הספרים, יש לה שיער שטני, וקוראים לה...אה...נזכרתי! רות." הדסה אמרה שהשם רות מוכר לה מאוד, אבל היא לא יודעת מאיפה.
לאחר מאמצים נואשים של הדסה להיזכר מאיפה היא מכירה את השם רות, היא ויתרה, ויצאנו להרפתקה.
רחוב הספרים היה בדיוק איפה שעמדנו. היינו חייבים לסרוק אותו עד הסוף כדי למצוא את אמי. אבל לפתע, בדיוק שהתחלנו ללכת, הגיח משהו משום מקום שאותו אני יכולה לגלות רק בפרק הבא.....
רחוב הספרים היה בדיוק איפה שעמדנו. היינו חייבים לסרוק אותו עד הסוף כדי למצוא את אמי. אבל לפתע, בדיוק שהתחלנו ללכת, הגיח משהו משום מקום שאותו אני יכולה לגלות רק בפרק הבא.....
אני ועודד נפלנו מהגדר. הייתי בטוחה שזה הסוף. "עודד!" אמרתי,"רק שתדע שאם זה הסוף, אני לפחות אמות איתך ו...." לא הספקתי לסיים את המשפט, וכבר שרק עודד שלוש שריקות: שתיים קצרות ואחת ארוכה. בין רגע נפל חבל ארוך מהשמיים, ואני ועודד אחזנו בו. לפתע עלינו למעלה ואני הבנתי מיד: משהו מושך אותנו!
כשעברנו את הגדר בעזרת מי שמשך אותנו, ראינו ילדה קטנה, יפה מאוד, והיא נראתה ידידותית.
היה לה שער חום ארוך, עיינים חומות ובגדים חומים. אפשר לומר שהיא כולה חומה. מיד היא התחילה לדבר:"הי עודדי! ומי הנערה החמודה שאיתך?" אני הסמקתי כולי. "זאת," אמר, "מריאנה. מריאנה, זאת הדסה. אני יודע שתתחברו."
היה לה שער חום ארוך, עיינים חומות ובגדים חומים. אפשר לומר שהיא כולה חומה. מיד היא התחילה לדבר:"הי עודדי! ומי הנערה החמודה שאיתך?" אני הסמקתי כולי. "זאת," אמר, "מריאנה. מריאנה, זאת הדסה. אני יודע שתתחברו."
והוא צדק, כמובן. היו לנו המון דברים משותפים. אני חיבבתי אותה בגלל שהיא מקסימה ומצחיקה, הרפתקאנית וחכמה. "אוקי," אמרה, "אנחנו צריכים פרטים. מריאנה, תספרי לנו את כל מה שאת יודעת על... אה..... מה אנחנו מחפשים עודדי?" "אנחנו מחפשים את אמא של מריאנה" ענה עודד לשאלתה של הדסה. "אה. בסדר." אמרה. "תספרי לי את כל מה שאת יודעת על אמא שלך."
"בסדר," אמרתי, "בוא נראה. היא גרה ברחוב הספרים, יש לה שיער שטני, וקוראים לה...אה...נזכרתי! רות." הדסה אמרה שהשם רות מוכר לה מאוד, אבל היא לא יודעת מאיפה.
לאחר מאמצים נואשים של הדסה להיזכר מאיפה היא מכירה את השם רות, היא ויתרה, ויצאנו להרפתקה.
רחוב הספרים היה בדיוק איפה שעמדנו. היינו חייבים לסרוק אותו עד הסוף כדי למצוא את אמי. אבל לפתע, בדיוק שהתחלנו ללכת, הגיח משהו משום מקום שאותו אני יכולה לגלות רק בפרק הבא.....
רחוב הספרים היה בדיוק איפה שעמדנו. היינו חייבים לסרוק אותו עד הסוף כדי למצוא את אמי. אבל לפתע, בדיוק שהתחלנו ללכת, הגיח משהו משום מקום שאותו אני יכולה לגלות רק בפרק הבא.....