צורת פניו של הנהג נראתה משונה. המבט הרגיל שלו התחלף בחיוך זדוני ולא מובן. אף אחד מאיתנו לא היה אמיץ מספיק כדי לשאול אותו מדוע החיוך עלה פתאום על פניו. לבסוף עודד שאל אותו. "תנו לי אותה." אמר הנהג. "את מי?" שאל עודד. הוא לא היה צריך לשאול את זה. "את מריאנה!!!" צרח הנהג. ולפני שהספקתי להוציא עוד מילה, עודד צרח- "היא סבלה מספיק בשביל כולנו! מה אתה רוצה ממנה עכשיו?!"
"בגוף החסר פצעים הזה שלה," המשיך הנהג, "יש קוואנטוניום. שזה חומר כזה עוצמתי שקשה לתפוס. הוא נמצא רק אצל ילדות מאוד מיוחדות, שנולדות רק פעם ב-50,000,000 שנה. אני אתעשר מזה הון תועפות!"
סיכם הנהג. "אבל איך תוציא את זה ממני? הרי הקוואנטוניום כבר בתוכי." אמרתי, תוך כדי התפעלות מעצמי שביטאתי נכון את המילה "קוואנטוניום".
"בקלות," אמר הנהג, "קודם כל הורגים אותך. אחר כך פותחים לך את הבטן. מיד מפוצצים את זרם הדם האמצעי, ובתוכו נמצא הקוואנטוניום." לאחר כמה שניות אמרה הדסה בגבורה "אתה יודע שלא ניתן לך לעשות את זה." "אחריה, אתם הבאים בתור למוות. למה, אתם שואלים? בגלל שבתוך הגוף שלכם יש צלעות בצורת סכינים, וזה יעזור לי במלחמות! מו הא הא הא!"
זה כבר הספיק לי. מיד קפצתי עליו ונתתי לו בעיטה בפנים. הדסה ועודד הצטרפו אלי, והתחלנו לתת לו מכות רצח והיינו שקועים בזה כל כך עד שהמכות השכיחו מליבינו את הבעיה הכי גדולה שהיתה לנו- המכונית זזה
ונסעה ללא שליטה!
כשסוף סוף הצלחנו לזרוק את הנהג מהחלון, שלליבינו מתגנב חשש לא קטן שהוא יחזור, ראינו שהמוכונית נוסעת ללא נהג! מה יכלנו לעשות? אנחנו לא יודעים לנהוג, זה ברור, ואפילו לא יודעים איך לעצור את המכונית!!! מה לעשות, מה לעשות? סתם ללחוץ על כל מה שאנחנו רואים? טוב. התחלתי ללחוץ ולהאבק, לא עזר שום דבר.
הו, איזה מזל שהיתה איתנו הדסה הגאונה הזו! היא פשוט גלתה שזו לא מונית רגילה, אלה שזו מכונית הולוגרמה! (למי שלא יודע מה זה הולוגרמה, זה תמונות רצות) אבל גם זו לא היתה הולוגרמה רגילה. הנהג התקין בה תוכנה מיוחדת, שרק אם מגלים שזו הולוגרמה, המכונית נעלמת, כמו שהולוגרמה רגילה צריכה להיות.
המשך יבוא....
;){kind=link}