הילדים בכיתה התייחסו אלי כמו.... הם התייחסו אלי כאילו אני מפלצת!!! בכיתי ובכיתי, ניסיתי לשכנע אותם רק לנסות להיות חברים שלי. אף אחד לא הקשיב לי. פרט לילד אחד-שמו עודד. בהפסקה הוא הסתובב איתי, אבל דאגתי למה שיקרה לו כשיהיה חבר שלי. ניסיתי להסביר לו, אבל הוא לא רצה לוותר עלי, ואהבתי אותו כל רגע יותר.
בית הספר פה נגמר רק אחרי שש שעות, אבל לי זה היה נדמה כמו נצח! כשסוף סוף נגמר היום, אבי שאל אותי מה שלומי. כמובן שלא יכלתי לאכזב אותו, אז אמרתי לו שהיה מצוין ושהשגתי הרבה חברים. אבא שלי קיפץ ושמח עד לב השמיים, ואני, רק בקושי יכולתי להסתיר את העצב הרב מאוד שהיה לי.
לאחר שעברו כמה ימים בחברתו של עודד המתוק שלי, הגיע חופש. עודד נתן לי את מספר הטלפון שלו, ככה שכמעט בכל יום הלכתי אליו. אך אני אספר רק את המפגש הדרמטי ביותר שלנו.
זה היה בוקר שטוף שמש ומזג האוויר היה נפלא. וכצפוי, הלכתי אל עודד.
כשהיגעתי אליו, סיפרתי לו את כל סיפור החיים שלי, כלומר, איפה נולדתי, ועד היום בו אמא שלי עזבה. וכשהיגעתי לחלק בו אמא שלי עזבה, הוא הציע לי לחפש אותה בחברתו. כמעט התעלפתי מרוב תדהמה! אפילו אבא שלי לא הציע לי אף פעם ללכת למצוא את אמא שלי! אז כמובן שהסכמתי. ואז עודד אמר לי בקולו הנעים, "אנחנו לא מספיק ילדים כדי למצוא את אימך. צריך לפחות עוד ילדה אחת. ואני יודע בדיוק איפה למצוא אחת כזו....."
לאחר כמה דקות הלכנו לבית יתומים. "אתה בטוח שאתה יודע לאן אתה הולך?" שאלתי אותו. "אני אי פעם שיקרתי לך?" ענה לי בשאלה. ומאז הייתי בשקט. התכוונו לטפס על הגדר, אבל לא הצלחנו....
להתראות בפרק הבא!
;){kind=link}