שלום! אני מריאנה. לסיפור שלי יש התחלה ואמצע עצובים מאוד, אבל אל תידאגו, זה סיפור די נחמד, והוא אפילו כמעט לא שלי. טוב, אז נתחיל את הסיפור. והוא מתחיל ברוסיה.
אחרי שסיימתי את הבית ספר שלי למחוננים, יצאתי החוצה ושיחקתי עם כל החברים שלי. כשהערב ירד, קיפצתי בשמחה לביתי. "שום דבר לא יכול להרוס יום כזה" אמרתי בליבי. אבל טעיתי. בהחלט טעיתי.
כשנכנסתי לבית, עייניו של אבי היו אדומות מבכי. מיד הפסקתי לחייך. כי אני יודעת, כשאבא שלי עצוב, זה בהחלט לא טוב. (למי שלא קרא את התקציר, אין לי אמא, כי היא עלתה לארץ ישראל לפני תשע שנים.)
ואז אבי אמר לי משהו שהקפיץ אותי מתדהמה. "מריאנה, תיפרדי מהחברים, תארזי את החפצים, כי אנחנו עולים לישראל."
זו היתה הרגשה ממש מוזרה. לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. מצד אחד, שמחתי, כי סוף סוף אני יכולה לטייל בעולם, ובכלל, שמעתי המון דברים טובים על ארץ ישראל. אבל מצד שני, הרגשתי נורא! איך אעזוב את כל חברי האהובים, והאם בכלל יקבלו ויהיו חברים שלי בארץ?
טוב, האם יכולתי לשנות את דעתו של אבי? לא. יצאנו לטיסה בעינים אדומות ודומעות. הבטחתי לכל חברי שאתכתב איתם במחשב, אבל ידעתי שזה לא יהיה אותו דבר.
הטיסה היתה ממש ארוכה, והאוכל שם, אפילו האוכל האהוב עלי, היה מגעיל. (לא בגלל שהכינו אותו לא נכון, אלא בגלל שהיה לי מצב רוח מגעיל במיוחד.)
כשסוף סוף נגמרה הטיסה, בילינו את רוב הימים בישראל לחיפוש בית ספר. כשמצאנו לאחר המון זמן בית ספר, היינו צריכים לחכות עוד כמה חודשים עד שאיזו כיתה תתפנה. היתעוררתי ממש מאוחר כי לא רציתי ללכת. אבל לא היתה לי ברירה. התארגנתי מהר מהר ליום הראשון ללימודים בישראל.
לאחר שהציגה אותי המורה אילנה שטיינברג לכיתה, הם היתיחסו אלי כמו-
אתם יודעים מה, אני אשאיר אתכם במתח. חכו לפרק הבא!
;){kind=link}