לאחר שהמונית נעלמה, הדסה צעקה. מה זה צעקה, צרחה! היא נזכרה מאיפה השם רות מוכר לה! אני גם צעקתי וצרחתי, חיבקתי את הדסה עד שהייתי עייפה.
חזרנו לבית היתומים. קצת דאגתי, אבל הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לפגוש שוב את אמי.כשנכנסנו לבית היתומים, ראיתי- כולנו ראינו- את פניה היפות של אמי- מנהלת בית היתומים.
מעולם לא הייתי נרגשת כל כך. הייתי המומה מרוב תדהמה ושמחה מרוב התרגשות. הלב שלי מעולם לא פעם חזק כל כך. הייתי שמחה ומאושרת עד לב השמיים, אבל לא יכולתי להגיד שום דבר.
"מריאנה,"שמעתי את קולה המתוק, "התגעגעת אלי?" "כמובן!" אמרתי "אבל למה עזבת אותי ואת רוסיה? ולמה את עובדת עכשיו בתור מנהלת בית היתומים?" "טוב," אמרה אמא,"יש לזה הסבר די פשוט. עזבתי אותך בגלל שהייתי מרגלת שמצילה את העולם כל פעם מחדש, והיו חייבים אותי בישראל. כמובן שסירבתי, אבל אז אמרו לי שאם אני לא אבוא, גם את תמותי. אחרי שהצלתי את העולם (שוב) לא יכולתי לחזור, כי כל המטוסים נהרסו בפיצוץ. אז הייתי חייבת למצוא עבודה. וזו היחידה שמצאתי." סיכמה אמי.
הלכתי הביתה עם כל חברי ועם אמי. אבי התרגש בדיוק כמותי. אבל לא הספקתי לראות את המפגש המרגש הזה. עודד לקח אותי לצד. ואז הוא אמר משהו שהקפיץ אותי:"מריאנה, אני אוהב אותך." ואז עניתי לאחר התדהמה:"גם אני." ואז הוא נישק אותי. הייתי בשוק. אחר כך חייכתי.
ומאז לא אכפת לי אם הילדים צוחקים עלי.
כי אני יודעת שאם אני ועודד ביחד, כלום לא יכול לפגוע בנו.
נו ראיתם איזה סיפור יפה המצאתי? מחר אמציא סיפור חדש. מעניין אפילו יותר.
תראו תראו.
;){kind=link}